על הדרוזים

מוצאם של הדרוזים

אף על פי שמוצא הדת הדרוזית הוא במצרים, לשבטים אשר קיבלו על עצמם את הדת הדרוזית שני מקורות מוצא עיקריים מחצי האי-ערב:

• שבטים שהגיעו מצפון חצי האי ערב – ונקראים קייסים.
• שבטים שהגיעו מדרום חצי האי ערב – ונקראים ימנים.

מוצא הדת הדרוזית

הדת הדרוזית החלה כתנועה באיסמאעיליה שהושפעה בעיקר מהפילוסופיה היוונית ומהגנוסיס. הדרוזים נקראים גם "בנו מערוף" (بنو معروف) ו"אלמווחדון" (الموحـّدون – "בני אמונת הייחוד" כלומר, המונותאיסטים). חלק מהם אומרים שמקורה של העדה הדרוזית בפלג האסמעיליה (الإسماعيلية) של האסלאם השיעי. על פי המחקר, הדת הדרוזית התגבשה במצרים בתקופת שלטונו של הח'ליף הפאטימי השישי, "אל-חאכם באמר-אללה" (השופט במצוות האל, الحاكم بأمر الله) בין השנים 1021–996.

לפי המסורת הדרוזית אין מדובר בדת חדשה, אלא רק בהופעה מחודשת של אמונה מונותאיסטית עתיקה ומזוככת, שלפיה האל אחד והוא אינו נתפס בשכל האנושי. על-פי האמונה הדרוזית נביאי האמונה הזאת התגלו רק במקרים נדירים. הדרוזים מאמינים כי ההיסטוריה האנושית מחולקת לשבע תקופות שבכל אחת מהן פעל נביא ולידו "יודע חכמת נסתר" שהעביר ליחידי סגולה את רזי הדת. שני זוגות כאלה המוכרים גם למי שאינו דרוזי הם: משה (מוסא) ויתרו (שועיב), וכן: מוחמד ועלי. על פי האמונה הדרוזית בימי אל-חאכם באמר אללה ניתנה ההזדמנות האחרונה להצטרפות ל"מווחודון", וכיום אין לאיש אפשרות להצטרף לדת הדרוזית אלא אם נולד כדרוזי.

על פי האמונה הדרוזית, בתקופתו של אל-חאכִם באמר אללה הופיעו ארבעה מבשרים שונים, אך השלושה הראשונים ביניהם הכינו את הקרקע להגעתו של המבשר הרביעי, הגדול מכולם, חמזה בן-עלי (حمزة بن عليّ). כשהיה חמזה בן-עלי בן 20 בא לחצרו של אל-חאכם באמר אללה והתקבל מיד על ידי המושל. בשנת 1017 הכריז אל-חאכם באמר אללה על חמזה בן-עלי כאימאם של דת המווחדון.

בפברואר 1021 נעלם אל-חאכִם באמר אללה. היעלמותו של הח'ליף היא עדיין פרשה עלומה. על פי חלק מן ההיסטוריונים נרצח הח'ליף, אך על פי האמונה הדרוזית באחת מהרכיבות השגרתיות על סוסו והתייחדותו עם האל של אל-חאכם באמר אללה הוא נעלם לזמן רב מן הרגיל. המאמינים שיצאו לחפשו מצאו את בגדיו עומדים ומכופתרים באוויר, בלי שהוא היה בתוכם. המסורת אומרת כי אל-חאכִם באמר אללה נעלם במתכוון והוא מסתתר כאות מבחן לעמידתם של המאמינים, אולם הוא עתיד להופיע ב"אחרית הימים". (ראו גם "מהדי").

22 שנים לאחר מכן, יורשו השני של אל-חאכִם באמר אללה נתן בפעם האחרונה למעוניינים הזדמנות להצטרף אל חבר המאמינים הדרוזים. באותה תקופה הצטרפו מספר שבטים חזקים באזור הלבאנט אשר מאז ומעולם שמרו את ענייניהם להם ולא התערבו בנעשה במקומות אחרים כל עוד לא חלה עליהם סכנה. ההצטרפות אל הדרוזים אפשרה להם ביתר-שאת את ההתבדלות מהאחרים והלכידות הפנימית.

דגל הדרוזים

מקור השם "דרוזים"

בכתבי בנימין מטודלה מ-1167 צוין כי הדרוזים הם שוכני הרים, מאמינים בגלגול נשמות ואוהבי יהודים. בנימין מטודלה היה כנראה הראשון שכינה את בני הדת החדשה "דרוזים".

על פי המסורת הדרוזית, אחד מהמצטרפים החדשים לדת המווחדון היה נשתכין א-דרזי (نشتكين الدرزي) הידוע גם בשם מוחמד בן אסמאעיל א-דרזי (محمد بن إسمـاعيل الدرزي). בתחילה פעל א-דרזי בתיאום עם שאר מפיצי הדת, אך לאחר מכן ראה בעצמו את התגלמות האל והחליט להקים דת אחרת. המלחמה בא-דרזי לא איחרה לבוא והוא הובס בידי חמזה בן-עלי. בסופו של דבר נקראו מאמיני המווחדון בפי המוסלמים על שם א-דרזי, ומכאן השם "דרוזים".

יש גרסאות נוספות לגבי מקור השם, וגם הדרוזים עצמם אינם תמימי דעים לחלוטין בעניין זה. לפי אחת הגרסאות א-דרזי אכן הפיץ דת שקרית והדרוזים כונו על שמו כדי להשפילם ולהראות את נחיתותם מול המוסלמים. לפי גרסה אחרת א-דרזי דווקא הפיץ את דת המווחדון בדבקות ולכן הדרוזים נקראים על שמו.

הדת הדרוזית

הדת היא סודית, וידועה רק לחכמים ("עוקאל" – משכילים, ידענים, נבונים), שהם מיעוט העדה; שאר ההדיוטות ("ג'והאל" – בורים) אינם מכירים את הדת. ספרי הדת הדרוזיים שמהם נלמדים רזי הדת נקראים אגרות החוכמה (רסאיל אלחכמה). הספרים מועתקים אך ורק בכתב יד, הנכתב על קלף על ידי סופר המוכשר לכך, והם נשמרים בסוד על ידי ה'עוקאל'. ששת ספרי הדת כוללים 111 אגרות. קיים אך ורק פירוש אחד לאגרות, כך שהדרוזים שומרים בקנאות גם על פירוש זה ואף הוא נחשב כסודי. בית התפילה הדרוזי נקרא "חי'לווה" ורק העוקאל (זקני הדת והמשכילים) רשאים להתפלל שם. ילדים דרוזים עד גיל 15 רשאים גם הם להיכנס אל הח'ילווה, כיוון שבגיל 15 הם מחליטים אם להיות דתיים או חילוניים (ג'והאל), ולפני כן הם יכולים "להתרשם" מהחיים הדתיים. לעומת זאת, אין מניעה "לחזור בתשובה" או להפוך לחילוני, אך לדתי שהופך לחילוני אסור לגלות את עיקרי הדת. מתחילת הפצתה של הדת ועד לשנת 1043, הופצו יסודות הדת. במשך 24 שנה הדת קיבלה מצטרפים חדשים, ולאחר מכן, עקב רדיפות מצד המוסלמים, ננעלו שערי הדת ומאז הדרוזים אינם מקבלים מאמינים חדשים ורואים בחומרה נשואי תערובת. אדם המתחתן עם לא דרוזי או מוליד ילדים עם לא דרוזי, נחשב כלא דרוזי וכן ילדיו לא יהיו דרוזים, ולרוב לא מתקבל במשפחתו או בחברה. אך אם הוא מתגרש, הוא יכול לחזור לעדתו.

הדרוזים מאמינים שהיו שבעה נביאים בתקופות שונות: אדם, נח, אברהם, משה, ישו, מוחמד ומוחמד בן איסמאעיל, שהוא מייסד כת האיסמאעיליהבאסלאם. דברי כל אחד מהנביאים משלימים את קודמו, וביחד הם מצטרפים לכדי אמונה אחת. בכל תקופה היה אדם שהיה השכל, לדוגמה: בתקופת משה, יתרו היה השכל.

המקומות הקדושים לדרוזים הם חמשת קברי מייסדי הדת. ארבעה מתוכם בישראל ואחד נמצא בדרום לבנון.

אף על פי שמקורה של הדת הדרוזית באסלאם, אין הם רואים עצמם מוסלמים ואינם מאמינים בעיקרי האסלאם: הם לא מתפללים חמש תפילות ביום, אינם צמים ברמדאן, אינם עולים לרגל למכה ואינם מאמינים שמוחמד הוא הנביא האחרון. הדרוזים חוגגים את חג הקורבן במקביל למוסלמים, אולם מנהגי החג אצלם שונים. לפי האמונה הדרוזית, מותר לקיים מצוות של דת אחרת ולהעמיד פנים כמאמינים בדת אחרת אם בני אותה הדת מאיימים על חייהם. זהו עקרון "התקיה". מטעם זה הם אימצו בשעתם את חג הקרבן המוסלמי – להעמיד פנים שהם מוסלמים. חג זה לא נזנח גם אחרי שהאיום בוטל.

הדרוזים, לפי המחקר, פרשו מן האסמאעילים – פלג שיעי באסלאם. כמו במקרים אחרים לוותה הפרישה מן האסלאם ביחס עוין ולעתים גם אכזרי מצד המוסלמים האדוקים. היות שהדרוזים היו בראשית דרכם עדה קטנה ומסוגרת, הם סבלו מיחס עוין במיוחד. הדת הדרוזית יצרה פתרון שאומץ ב"אורח חייהם": ה"תקייה" – החובה של הסתרת הדת בעת צרה ומשבר בעזרת טשטוש מבחינה חיצונית של אמונתם כך שהם יכולים לדמות לסביבתם. עיקרון זה שימש במשך השנים בסיס להתנהגות הפוליטית של הדרוזים. ה"תקיה" איננה המצאה דרוזית, אלא מנהג שרווח בקרב המוסלמים השיעים, בזמן שהותם בקרב מאמינים סונים. ייחודם של הדרוזים היה בכך שאימצו מנהג זה ורוממוהו לרמת "עקרון מצווה".

יש יסוד מחקרי להניח שעיקרון זה הוביל לאימוץ מנהגים דומים לאלו באסלאם, כמו נישואין וקבורה.

עיקרי הדת

רב הנסתר על הנגלה, אולם חוקרים, בעיקר חוקרים צרפתים שהגיעו לכתבי הקודש הדרוזיים אחרי דיכוי המרידה בהר הדרוזים, מצאו מספר נושאים, ובהם:

• מונותאיזם ואיסור על פאגניות
• אמונה בגלגול נשמות
• קבלת תשע מתוך עשרת הדברות, ובראשן "לא תרצח" ו"לא תנאף"; (מצוות השבת אינה מקובלת עליהם, שכן לדעתם העולם לא נברא בשישה ימים)
• כיבוד כל הנביאים הראשונים שהופיעו ביהדות, בנצרות ובאסלאם ואמונה בחמשת הנביאים הדרוזיים ובראשם יתרו
• מונוגמיה

מצוות

שבע מצוות (תעאלים) הדרוזים הן:

1. שמירת הלשון – (היה תהיה לשונך לשון אמת, בערבית: صِدْق اللسان) כנות, נאמנות להבטחה, הימנעות מרכילות ושמירת סוד
2. הגנה על האחים – עזרה לדרוזי כשהוא נתון בצרה (פיזית, או רוחנית; מקביל להגד "לא תעמוד על דם רעך")
3. הימנעות מעבודת אלילים וצלמים
4. התנערות מן השטן והימנעות ממעשי רשע
5. ייחוד האל בכל עת
6. קבלת מעשי האל
7. השלמה מוחלטת עם הגזירות הנסתרות והנגלות של האל (דטרמיניזם).

מצוות אלה מתאימות בייחוד לאורח חיים צבאי ולאנשי מלחמה ובייחוד שתי המצוות הראשונות. זה אחד הטעמים לכך שהדרוזים בולטים כאנשי הצבא ומלחמה בכל הארצות שבהם הם חיים וגם במדינת ישראל. מצוות "שמירת הלשון" מחייבת את הדרוזי לומר אמת ולכן נמנעים הדרוזים מלהסתיר ליקויים ובכך הם יכולים להפיק לקחים. מצוות הגנה על אחים יוצרת בהם אחוות ורעות החיוניים להוויית הצבא והמלחמה. הדרוזים גם מאמינים בגלגול נשמות ובגורל שאין להימנע ממנו, ולכן עוצמת הפחד מהמוות פחותה אצלם מאשר אצל לא דרוזים.

הלכות

לדרוזים הלכות שונות, חלקן "הלכות התנהגות". הדרוזי הדתי צריך לגלח את ראשו ולכסותו במצנפת, אינו מגלח את שפמו, ונמנע מאכילת צמח המלוחית, חזיר וכל חיה אחרת שאינה מעלה גרה, משתיית משקאות חריפים ומעישון (וזה חל גם על אלה שאינם דתיים).

חכמי הדת מבקרים בבית התפילה הדרוזי (ח'לווה) בימי ראשון וחמישי בערב. בח'לווה אין רהיטים או קישוטים, רק ספרי דת ושטיחים לישיבה. בישיבות אלו מטיפים חכמי הדת דברי מוסר. כמו כן, קבועות בדת מספר "הלכות התנהגות":

1. איסור על שתיית משקאות משכרים ונטילת סמים.
2. איסור על עישון ועל הימורים.
3. איסור על ראוותנות.
4. הסתפקות במועט, צניעות והתרחקות מהוויות העולם.
5. שמירה על כבוד האישה וכבוד המשפחה.
6. נדיבות, הכנסת אורחים ועזרה לנזקקים.
7. הימנעות מדברי רכיל וניבולי פה.

חגים

 נבי שועייב

לדרוזים מספר חגים.

• הדרוזים חוגגים את חג הקורבן (עיד אלאדחא) בתאריך זהה לחג המקביל אצל המוסלמים (אם כי מנהגי החג אצלם שונים). זה החג החשוב ביותר לבני העדה. מקובל לברך בחג זה באחת מהברכות: כֹּל עאם ואינתום בח'יר או כֹּל סאנה ואינתום סאלמין.

כמו כן, לדרוזים יש מספר חגים המיוחדים להם, הנחגגים בתאריכים קבועים לפי לוח השנה הגרגוריאני:

• חג הנביא שועייב – נחגג במשך ארבעה ימים החל מה-24 באפריל, במתחם נבי שועייב ליד טבריה. היום הראשון מיועד לקיום תפילות על ידי דתיים בלבד ושלושת הימים הנותרים לכלל העדה. הנביא שועייב מזוהה עם יתרו חותן משה. על פי המסורת הדרוזית, שועייב הוא יתרו, המוכר גם בכינויים נוספים (רעואל, פוטיאל, חבר); לפי המסורת, הוא נולד בחצי האי ערב, נדד ברחבי הסהר הפורה בהטפה לצדק ולאמונה מונותאיסטית, נקבר במקום פטירתו. לטענתם יתרו לא התגייר.
• חג הנביא סבלאן – נחגג ב-10 בספטמבר בקבר הנביא סבלאן (על פי טעות נפוצה הוא זבולון בן יעקב, אבל אמאם אלבדר מבית הדין השרעי הדרוזי בחיפה סתר טענה זאת), ליד הכפר חורפיש. מקובל לברך ביום זה בברכת זיארה מקבולה.
• חג הנביא אלח'דר – ב-25 בינואר חוגגים הדרוזים בישראל בקבר אלח'דר (אליהו הנביא) שבכפר יאסיף שליד עכו. אלח'דר הוא הנביא השני בחשיבותו על פי המסורת הדרוזית.
• חג הנביא אל יעפורי – נחגג ב-25 באוגוסט בנבי יעפורי שנמצא במטעי התפוחים בין הכפרים מסעדה ומג'דל שמס ברמת הגולן. באותו תאריך מקיימים אנשי הדת הדרוזים אסיפות ותפילות, ודנים בענייני דת ועדה.
• צעדת הנביא אבו אברהים – נחגג החל משנת 2007 ב-6 ביולי כל שנה במתחם מקאם הנביא אבו אברהים בדאלית אל-כרמל

חג הקורבן וחג הנביא שועייב הם חגים עממיים שנחגגים בקרב העדה כולה. יתר החגים מצוינים על ידי העוקאל (חכמי הדת). בישראל מקובל להחשיב את כל החגים המוזכרים לעיל כימי מנוחה בבתי ספר של העדה הדרוזית ועבור עובדי מדינה דרוזיים.

דגלם של הדרוזים מורכב מחמישה צבעים: הירוק מסמל טבע, האדום – אהבה, הצהוב – חיטה, הכחול – מים והלבן – טוהר.

האוכלוסייה הדרוזית

מראשית קיום העדה היו נתונים הדרוזים לרדיפות קשות שגרמו להגירתם ממצרים ולהתיישבותם בדרום לבנון. לאחר מכן עברו רבים מבני העדה לאזורהרי שוף שבהר הלבנון, אשר קיבל את הכינוי "הר הדרוזים הלבנוני" (להבדיל מהר הדרוזים שבסוריה). במאה השמונה עשרה, בעקבות מלחמת אחים שפרצה בהר הלבנון בין הדרוזים למארונים ובין שני שבטים דרוזיים החלה הנדידה הגדולה של הדרוזים לסביבות החוראן בדרום מערב סוריה, באזור הידוע כיום כ"הר הדרוזים" ובו מתגוררת מרבית האוכלוסייה הדרוזית.

כיום ישנם בעולם מעל מיליון מאמינים דרוזים אשר מפוזרים בכל העולם. רוב הדרוזים מרוכזים בסוריה (כחצי מיליון), לבנון (כ-400 אלף) וישראל (כ-118 אלף), ומיעוטם בירדן וארצות הברית אם כי ישנן גם קהילות דרוזיות גדולות בארצות דרום אמריקה.

הדרוזים בישראל

על פי המסורת, דרוזים יושבים בארץ ישראל מאז המאה ה-11, אולם התבססות היישוב הדרוזי חלה בעת שלטונם של הדרוזים בלבנון וצפון ארץ ישראל (1490 בערך ועד 1697), ובייחוד בתקופתו של האמיר פחר א-דין השני מבית הנכבדים הדרוזי בית מען.

לוח זיכרון לחללי  דרוזים בבית יד לבנים בדאלית אל-כרמל

בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית, דבר שלא זכו לו באף מדינה אחרת, ומאותה שנה הם משרתים ב שירות חובה. למטרה זו אף הוקם גדוד  דרוזי, גדוד חרב, הנחשב לאחד המצטיינים בצה"ל. שיעור הדרוזים המשרתים כקצינים וכנגדים בצה"ל גבוה בצורה משמעותית מחלקם היחסי באוכלוסייה. ניתן למצוא מחברי העדה קצינים בכירים רבים כגון; אלוף יוסף משלב (מיל'),  (מיל') אמל אסעד ו(מיל') עימאד פארס.

הדרוזים נהנים מייצוג יתר בבית המחוקקים. במהלך כהונת הכנסת השמונה עשרה, הגיע ייצוגם לשיא של שישה חברי כנסת‏[1], פי שניים וחצי משיעורם באוכלוסייה.

בשל האמונה כי העולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא, לדרוזים אין שאיפות עצמאות והם מאמינים בנאמנות למדינה בה הם חיים. לכן, דרוזים בישראל יתגייסו לצה"ל, דרוזים בסוריה יתגייסו לצבא סוריה וכו'. לפיכך ניתן למצוא מצבים בהם דרוזים משני צדי הגבול נלחמים זה בזה.

לבנות הדרוזיות וכן לדרוזים הדתיים (אלו שבאו בסוד הדת) יש בישראל פטור משירות בצבא. הדתיים אינם יכולים להתפלל במדים, והאווירה שם אינה מתאימה לחוקי דתם, ולכן הפטור ניתן כבר בעת חקיקת חוק גיוס החובה לדרוזים. שיעור הדתיים בגיל הגיוס נמוך מאוד, ומכאן אחוז הגיוס הגבוה שלהם.

מרכזי היישובים הדרוזים בישראל, נמצאים בכרמל, בגליל וברמת הגולן. בסוף שנת 2008 מנו הדרוזים 122 אלף בני אדם המהווים כ-1.7 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, ו-8.3 אחוזים מהערבים בישראל. היישוב הגדול ביותר היה "עיר כרמל" (דאלית אל-כרמל ועספיא), שבו 22 אלף איש. בנובמבר2008 אישרה הכנסת חוק‏‏[2] המבטל את האיחוד, ומשיב את המצב לקדמותו החל מ-1 בדצמבר 2008. העירייה המאוחדת שנוהלה תחת ועדה קרואהבראשות גבי אופיר פורקה. רמת הפריון בעדה ממשיכה לרדת, ובשנת 2007 הגיעה ל-2.5 ילדים בממוצע לאשה.‏‏‏[3]

אלשיך (1979) שחקר את הזהות הלאומית של הדרוזים בישראל, מצא כי לדרוזים בישראל יש שלוש תת-זהויות: זהות דרוזית, זהות ישראלית וזהות ערבית. מרבית הדרוזים רואים עצמם בראש ובראשונה דרוזים, אחר כך ישראלים ולבסוף ערבים. אך רבים מהם (שחלקם מאוגדים בקבוצה שנקראת "החוג הציוני הדרוזי") רואים בעצמם קבוצה אתנית עצמאית שאין לה דבר עם הלאום הערבי.

היות והדרוזים אינם מקבלים נישואי תערובת ונישאים בתוך העדה, רוב הדרוזים אינם עוזבים את הכפרים הדרוזיים ומעטות המשפחות אשר מתגוררות בערים בהן האוכלוסייה הדרוזית קטנה או שאינה קיימת כלל, ולכן קשה להצביע על ריכוזים עירוניים דרוזים ממשיים.

הדרוזים ברמת הגולן

ביוני 1967 כבשה ישראל חלק ניכר מרמת הגולן ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים בצפון הרמה, שבהם חיים היום כ-20,000 נפש. הכפרים הם: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא.

היחסים בין השלטון הישראלי לבין הדרוזים ברמת הגולן נוחים בדרך כלל, בין היתר הודות לכך שבישראל כבר התקיימה ב-1967 קהילה דרוזית גדולה שהשתלבה בחיי המדינה. בשנת 1981 התקבל חוק הגולן שסיפח למעשה את הגולן למדינת ישראל. הדרוזים ברמת הגולן קיבלו את החוק במחאה חריפה והכריזו על שביתה כללית, אם כי 5 ראשי יישובים דרוזים בגולן הצטרפו כבר ב-11 בינואר 1978 לקריאתם של ראשי היישובים היהודיים בגולן – לספח את הגולן לישראל באופן מלא[4]. לפי הסטטוס קוו הנוכחי, רוב הדרוזים ברמת הגולן מוכרים כתושבי קבע בישראל, אולם לא כאזרחים. הם רשאים לקבל אזרחות ישראלית, אולם רק מעטים מהם, 677 איש במרשם האוכלוסין של 2006, ניצלו את האפשרות. מי שמחליט להתאזרח בישראל מסתכן בהטלת חרם מצד בני הקהילה שלו. בקרב אלו אשר קיבלו אזרחות ישראלית הייתה בשנת 2006 השתתפות מועטה בבחירות וקצת פחות מ-35% הגיעו להצביע בקלפיות באזורי מגוריהם, הממוקמות ביישובים יהודיים סמוכים, לעומת 60% הצבעה בכלל האוכלוסייה הישראלית. ישראל אינה מכירה בדרוזים ברמת הגולן כאזרחים סורים, ורובם מוגדרים כמי שאזרחותם "אינה ברורה". בינם לבין סוריה מתקיים קשר מוגבל, בעיקר באמצעות שליחת צעירים ללימודים באוניברסיטאות בסוריה. הנהגת הדרוזים שמחוץ לרמת הגולן אינה מתערבת בדרך כלל בסוגיית אזרחותם של הדרוזים ברמת הגולן.

יישובים ישראליים עם אוכלוסייה דרוזית

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לספטמבר 2003 הדרוזים גרים ביישובים הבאים: (בסוגריים אחוז מאוכלוסיית היישוב)

לקריאה נוספת

• סלמאן פאלח, הדרוזים במזרח התיכון, תל אביב, הוצאת משרד הביטחון, 2000 תש"ס.
• יוסף אולמרט, מיעוטים במזרח התיכון – יחסי רוב-מיעוט בחברה משתנה, תל אביב 1986.
• אלשיך ס., (1978) הזהות הדרוזית, עבודה לתואר מ. א., ביה"ס לחינוך, אוניברסיטת ת"א.
• אורי מילשטיין ודב דורון "סיירת שקד" הוצאת ידיעות אחרונות, 1994.
• נסים דנה, הדרוזים, אוניברסיטת בר-אילן, 1998. Dana 2003. ,, The Druze in the Middle East. Their Faith, Leadership, Identity and Status’’ (באנגלית)
• שמעון אביבי, טס נחושת – המדיניות הישראלית כלפי העדה הדרוזית 1967-1948, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2007.

תוכן זה מאתר ויקיפידיה – ערך "דרוזים"